פסק-דין בתיק ע"פ 36112-04-13

1.         המשיב הורשע על פי הודאתו, בעבירות של בניה ללא היתר ואי קיום צו הפסקה שיפוטי, עבירות לפי סעיפים 204(א)(ב), 208 ו- 240 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965, אשר יוחסו לו במסגרת שני כתבי אישום שהוגשו נגדו בבית משפט השלום בקרית שמונה.

2.         על פי כתב האישום שהוגש בתיק תו"ב 1930-10-08 הואשם המשיב בביצוע עבודה של התחלת בניה של בניין בשטח של כ-120 מ"ר, (להלן: "המבנה"), על ידי עבודות חפירה והכשרת קרקע, יציקת רצפה והכנת טפסנות ליציקת קירות, ללא היתר כדין, עבודות שבוצעו בחודש  07/08 בכפר מסעדה.

3.         בכתב אישום נוסף שהוגש בתיק תו"ב 2229-08-10, הואשם המשיב בהמשך בניית המבנה, עד להשלמת  שלד בן שתי קומות בשטח כולל של כ- 300 מ"ר, זאת ללא היתר ותוך הפרת צו הפסקה שיפוטי, שניתן ביחס למבנה ביום 9.9.09.

4.         לבקשת המשיב צורפו שני התיקים, והמשיב הורשע על יסוד הודאתו  בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום.

5.         הכרעת הדין בעניינו של המשיב ניתנה ביום 28.2.11 ומשכך, אין תיקון 113 לחוק העונשין חל במקרה דנן. בית משפט קמא דן את המשיב בעקבות הרשעתו לעונשים הבאים:

             א.        קנס בסף 10,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו. תשלום הקנס נפרס ל - 20 תשלומים.

             ב.         6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים.

                   ג.         חתימה על התחייבות כספית בסך 20,000 ש"ח.

                   ד.         צו להריסת המבנה הלא חוקי,  מעוכב ל-12 חדשים.

6.         הערעור שבפני הוגש כנגד קולת העונש. לטענת המערערת, היה מקום להטיל על המשיב מאסר בפועל נוכח חומרת מעשיו, ושעה שהמשיב המשיך בביצוע העבירה, תוך ביזוי הצו השיפוטי ותוך פגיעה במדיניות התכנונית, ובעקרון שלטון החוק.

כמו כן, קובלת המערערת כנגד גובה הקנס שאינו משקף לעמדתה את חומרת העבירות, וכנגד פריסת הקנס למספר רב של תשלומים, אשר הופכת את ביצוע העבירה ל"משתלמת". 

בנוסף, עתרה המערערת לתיקון השמטה מקרית שנפלה, לטענתה, בגזר הדין, משלא סומן צו ההריסה במקום המיועד לכך. לחלופין, טענה כי דחיית מועד ביצוע הצו ב- 12 חודשים היא דחייה ארוכה מדי לביצועו, בהיעדר נסיבות תכנוניות ושעה שההיתר לא נמצא בהישג יד.

לטענת המערערת, המשיב הורשע בעבירות שהוגדרו לא פעם כעבירות מסוג "מכת מדינה" והעונשים שנגזרו עליו בבית משפט קמא אינם  מרתיעים דיים.  

7.         ב"כ המשיב ביקש לדחות את הערעור. לטענתו, העונש שנגזר על המשיב עומד ברף הענישה המינימאלי ולא חורג מן הענישה המקובלת. בכדי לבסס טענתו בדבר מדיניות הענישה המקובלת הפנה ב"כ המשיב ל ע"פ 14273-08-12 ועדה מקומית לתכנון ובניה מעלה חרמון נגד יאסר אסעד אלקיש, וכן ל עפ"א 195/09 ועדה מקומית לתכנון ובניה מעלה חרמון נ' סמארה סעיד אחמד  שם נגזרו עונשי מאסר על תנאי וכן קנסות בסך50,000 ש"ח  ו- 70,000 ש"ח בגין הפרות בניה בהיקף של למעלה מ- 1,000 מ"ר.  

8.         עוד טוען ב"כ המשיב, שהסיבה לאי קבלת היתר הבניה נעוצה במחלוקת משפטית  שממתינה להכרעה בפני בית משפט העליון, סביב העובדה שהקרקע נשוא כתב האישום, שייכת לוואקף מסעדה ברמת הגולן וחולקה לתושבי הכפר מסעדה, ובכללם גם למשיב.  כמו כן, פירט ב"כ המשיב את הנסיבות האישיות של המשיב שהוא אב ל-4 ילדים, המשתכר בכ- 5,000 ש"ח לחודש, שהודה בהזדמנות הראשונה, הביע חרטה  וטען כי לא היתה לו כל כוונה לעבור על חוק התכנון והבניה. 

9.         לטענת ב"כ המשיב אין מקום להתערבות בגזר הדין מצד ערכאת הערעור,  עם זאת, ציין כי מוסכם עליו שתוגדל ההתחייבות שתוטל על המשיב וכי יוטל צו הריסה, ככל שהוא לא ניתן בבית משפט קמא.

10.        לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, דעתי היא כי יש דין הערעור להתקבל.

על חומרתן של עבירות הבניה ועל תופעת הבניה הבלתי חוקית אשר הפכה מכת מדינה, אין צורך להכביר מילים. בית המשפט העליון פסק פעמים רבות כי על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון והבניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות מסוג זה לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. עוד נפסק, כי בתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו (ראו: רע"פ 10636/06 סלימאן אבולקיען נ. מדינת ישראל, רע"פ 7978/06 אוסמה עדוי נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי, רע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ. מדינת ישראל, רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ. מדינת ישראל)

11.        חומרה יתרה יש לכך שהמשיב המשיך בבניה, ואף שזו נתגלתה בתחילתה, השלים למעשה את בניית השלד, תוך הפרת צו הפסקה שיפוטי.  המשיב המשיך בבניה אף בעת שהיה תלוי ועומד כנגדו כתב האישום בהליך הראשון. בנוגע למפרי צווים מסוג זה קבע בית המשפט העליון ב רע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל כי "אי אכיפה של צווים שיפוטיים היא הפרה בוטה של החוק והיא עולה כדי ערעור סדרי המשפט החיוניים לקיומה של חברה תקינה; ועם התנהגות כזו אין מערכת אכיפת החוק יכולה להשלים."